החיים שעברה עד כה מיכל בורמן בת ה-19 היו יכולים להיות של אישה בת 30. חיים עמוסי אלימות, טרגדיות ופגיעה, אך גם החלמה, התגברות והחלמה- דרך הצילום, היצירה והאקטיביזם שלה. בראיון אישי חשוף ומרגש מאוד היא מספרת איך היא הצליחה להרים את עצמה ממקומות כואבים ביותר למקום של יצירת שינוי בעולם עם המצלמה שלה/ מאת: שיר אלוני
פגשתי את מיכל בערב של מוזיקה והקראת שירה למען מי שעברו אלימות במשפחה שאירחתי אצלי, היא באה לצלם את הערב, ריגש אותי לראות שאיכפת לה מהנושא ותהיתי, מה גורם לנערה כל כך צעירה להגיע לאירוע שהעדויות בו מצמררות, איך זה שבדור שעטוף בנועה קירל, אנה זק ונונו, יש גם מי שבוחרת להיות באירוע כל כך קשה ולא שגרתי. היא סיפרה לי שהיא צלמת מחאות, סיקרן אותי לראות דברים שהיא צילמה וזה התגלגל לראיון בזום. עם כובע צמר, ציורים וגרפיטי על הקירות שמאחוריה וסיגריה דלוקה ביד, אנחנו מתחילות בשיחה.
קודם כל מה שלומך? איך את היום?
מצוין, מתרגשת, כבר יומיים שאני מתרגשת מאוד.
ומה זה "יוצרת שינוי בעולם"? (כינוי הזום של מיכל, ש.א.)
זה השם שהחלטתי שיהיה לי כתוב בזום כי הייתי בזמן האחרון בהרבה זומים שמתעסקים בנושא הזה של יצירת שינוי, ורציתי במקום סתם קשקוש שיהיה לי שם עם משמעות.
איפה את עכשיו?
אני נמצאת בחדר שלי, במשרד הקטן שלי. (מחווה את ידייה והמצלמה אל הקירות והציורים עליהם).
אני רואה שהוא ממש כמו משרד למהפכה, עם כל הגרפיטי וזה.
כל מיני משפטים וציורים שמעודדים אותי, פסנתר שאני לומדת לאט לאט.
את עדיין גרה אצל ההורים?
כן אבל אני עובדת כדי שאוכל לצאת מהבית.
והצבא, קרה? לא קרה?
אני רציתי להתגייס לצבא, הצבא לא רצה אותי עקב סיפור החיים שלי. קצת עצוב, אני רציתי להתגייס למשטרה, הצבא עשה לי בעיות, במשך שנה השאירו אותי תחת צו מעצר ובסוף נתנו לי פטור. בעסה קצת.
אבל הכל לטובה.
אבל זה לא כי השתמטת, רצית להתגייס.
לא השתמטתי, השתמשתי בסמים מגיל 15 ולכן לא גייסו אותי. סיפרתי על זה לקצינה בלשכת הגיוס בצו הראשון וזה לא התאים להם.
זה בסדר לך שאני אכתוב על זה?
בטח, אני אשמח שתכתבי על זה.
מה קרה בחיים שלך שהוביל אותך לשימוש בסמים?
בחיי נפגעתי בכמה צורות מאלימות, נפגעתי מהמשפחה שלי, מבני ובנות זוג לשעבר. הרגשתי מאוד מאוד לבד, כאילו אני היחידה בעולם שקרה לה דבר כזה, שאין לי עם מי לדבר. לכן הסמים היו המקום הראשון שפניתי אליו. שם היה מקום המפלט הכי גדול שמצאתי באותן תקופות.
מה גרם לך להיגמל? או שאת… עדיין?
אני לא יצאתי מהגמילה גמולה. יצאתי מהגמילה משתמשת הרבה יותר. לפני שלוש שנים אכלתי אסיד ואכלתי כאפה של החיים. אני הייתי בבית שלי שלושה חודשים במצב של חוסר יכולת לתקשר עם אף אחד. היה לי בלאקאאוט רציני מהעולם. נבהלתי והפסקתי להשתמש בסמים קשים. כל כך נבהלתי על החיים שלי, שאני לא אחזור לתפקד, לצחוק או לרקוד… ואמרתי לעצמי שהחיים שלי שווים קצת יותר מאיזה סם ב-300 שקל. אז כן, ככה הפסקתי להשתמש.
מה משך אותך משם לעולם של הצילום?
אני אדם נורא אמנותי, אני מציירת נופים בעיקר, אז מה שמשך אותי זה לתפוס איזושהי קוביה ולהגיד "זו התמונה", בא לי די בקלות.
מה את הכי אוהבת לצלם?
אני אוהבת לצלם בני אדם, נופים ומחאות. אני חושבת שכל התמונות שאני הכי מתגאה בהן הן ממחאות שהייתי בהן או שעשיתי בעצמי. כבר שנה שאני מצלמת באופן מקצועי, בתוך מחאות, אירועים וכל מה שקשור לאקטיביזם שעשיתי בשנה האחרונה.
איך התחברת לעולם של המחאות?
יום אחד שמעתי על "צעדת השרמוטות" של עמותת "כולן" (פעולת מחאה פמיניסטית שמתרחשת ברחבי העולם וגם במספר ערים בישראל, ש.א.), זו הייתה הצעדה הראשונה שהלכתי אליה. אני זוכרת את עצמי, לקחתי אותי לשם, הייתי עם חצאית הכי קצרה שמצאתי בארון, עם בגד ים קטן בעשר מידות עליי. יצאתי החוצה וצרחתי את כל מה שרציתי לצרוח. ומאז הבנתי, יש לי שם מקום. יש לי שם נשים שאומרות לי, את לא לבד, ואני באמת לא לבד! מצאתי חיבוק, מצאתי נחמה, מצאתי בנות לדבר איתן, קיבלתי שם בחזרה את הרצון שלי לחיות.
נכנסתי לאקטיביזם. בהתחלה הייתי מאוד מבועסת, עצובה, הייתי על הגבול של החיים, תוהה למה אני כאן בכלל. פתאום עזרתי לכל כך הרבה אנשים שאמרתי לעצמי- אוקיי, בצורה קצת עקומה, מצאתי משהו מאוד חזק. אחוות נשים שלא הייתה לי אף פעם, מצאתי אותה במחאות.
ואחוות הנשים שמצאת במחאות נתנה לך את המקום שבאמת יש מישהי שמקשיבה? את הפתרון הזה?
הצלחתי להגיע למחאות האלה לא מסוממת, לא מעושנת, הייתי מגיעה לשם ועם כל הכאב, הרגשתי פתאום שאני יכולה לעשות משהו. הרגשתי שעצם העובדה שאני עומדת ברחוב, אם זה בתחתונים או לא, אני עושה משהו! מישהו שומע אותי, מישהו רואה את הסיפור שלי, מישהו רואה שבאמת נשים נפגעות… זה הכניס בי הרבה ערך.
למה זה חשוב לך לצלם את המחאות?
מאז שאני זוכרת את עצמי, זה החלום שלי להשאיר חותם בעולם הזה בצורה כזאת או אחרת. איפה יותר טוב להשאיר חותם מאשר בהיסטוריה? כל הצילום הזה, כל המחאות, אלוהים יודעת מה יהיה פה יום אחד, אולי תהיה פה מהפכה יום אחד ואני אהיה חלק מאלה שתיעדו את ההיסטוריה. אני עשיתי היסטוריה.
אחת המחאות שארגנו זו הייתה מחאה בכיכר הבימה, סביב פרשת הסוהרות בכלא גלבוע. עמדנו חבורה של בנות, בחורה עם חזיה, בחורה גותית נורא מגניבה ומישהי שנראית יחסית כמוני והתחלנו לצרוח. בזמן הצעקות איזה ילד קטן עם כדורגל עבר מאחורינו, פשוט נעמד והסתכל. כולנו הסתובבנו אליו ביחד והצלחתי לתפוס את הרגע הזה. הדור הקטן מסתכל על דור העתיד. התמונה הזו כל כך ריגשה אותי. עצם זה שהילד רואה את זה, את מה שכתוב לבחורה על החזה- My Body My Choice (הגוף שלי הבחירה שלי, ש.א.), הוא לומד וקולט את זה בתת המודע שלו. אולי זה גם יעניין אותו. זו אחת התמונות שריגשו אותי, נגעו בי, עשו לי רגשות שלא הרגשתי מעולם. זו הייתה לי גם תמונה כואבת אבל שווה כל רגע. מי הדמות שהכי מעוררת בך השראה? זו מישהי ששמה ילנה, היא יוצאת זנות. פגשתי אותה כשהלכתי לעצרת מחאה סביב נשים שנרצחו בזנות. זו מישהי שאני עוקבת אחריה מאז שאני בת 14, צפיתי בוידיאו על החיים שלה ביוטיוב, איך שהיא חיה, צוחקת ורוקדת והיא צעירה, אמרתי לעצמי שאם אישה כזו יצאה מחור כזה גדול בחיים שלה, מי אני שאני לא אעשה משהו בעולם הזה? הצטלמתי איתה ומאז אני הולכת איתה בלב. מה את ממליצה למי שרוצים גם להתחיל לצלם? טיפים? ההמלצה הכי טובה שלי היא לא להתעכב. לא לחכות. לתפוס מצלמה, טלפון, כל מכשיר שיש לכם או לכן ולהתחיל לצלם. ללכת למחאה, ללכת מתחת לבית, לצלם גם בתוך הבית, את הכלב, כל דבר, כל ניסיון, זה עושה פלאים בנפש. חשבת לעבוד בצילום באופן מקצועי בעתיד? ללמוד את זה? אני כבר זמן מה מחפשת בית ספר או קורס שייתן לי את כל הכלים שאני מחפשת , אני חושבת שיש לי עין מאוד טובה לאמנות, אני יותר מאשמח לקדם את זה ולעבוד בזה כמקצוע, הייתה תקופה שאפילו שקלתי להיות צלמת עיתונות. מה את מאחלת לעצמך? מה ההישגים או החלומות שאת שואפת אליהם בחיים? אני קודם כל מאחלת לעצמי למצוא שקט, מעבר לזה אני מאחלת לעצמי לקדם את החוק שאני עובדת עליו, שהמשטרה תהיה מחויבת ליידע נפגעי ונפגעות עבירה בכל התהליך איפה הדברים עומדים. המשטרה לא עושה את זה לצערי. לפני שנתיים הגשתי תלונה בעקבות בחור שתקף אותי, לצערי אני לא יכולה להגיד אם מינית או לא אבל אלימות הייתה שם, במשך שנה-שנתיים לא ידעתי כלום ממה שקורה עם הטיפול בתלונה שלי, הייתי מתקשרת, מגיעה לתחנה, משאירה להם הודעות במערכת, לא קיבלתי שום תגובה, המשפט התחיל בלעדיי, הוא ביקש הקלה בעונש בלעדיי, הכל קרה בלעדיי ואני עציץ במשפט שלי. זה לא הגיוני, המשטרה אמורה לעדכן את הנפגעת בכל צעד, אז אני החלטתי שאני אאסוף מספיק אנשים ואני אאסוף גם מספיק מידע כי אין לי באמת ידע איך משנים חוק ואני אבין אם זה אפשרי או לא אפשרי ואם זה אפשרי אז אני אכנס בזה עד שאני אצליח לעשות את זה. כי את לא עציץ כשאת נפגעת או כשאתה נפגע. ברגע שאת או אתה בחרתם לחצות גבול מסוים של מישהו, הייתה לכם בחירה, ביצעתם אותה ועכשיו זה הסיפור שלי. הגיע הזמן שמישהו כולל כל מערכת המשטרה הזו, יתחילו להקשיב ולהתייחס ברצינות רבה. שזה חוק עם ענישה של פיטורים כלפי שוטרים שלא מיידעים את הנפגעות בתהליך. לכן יש לי חלום מאוד גדול, לשנות את החוק הזה. אני מאחלת לעצמי להשאיר את החותם הכי גדול שאפשר להשאיר פה, לתת מקום לשוויון בין אנשים ובין המינים, להחיות את השפה העברית ככה שהיא תכלול גם את העברית הרב מגדרית, כל דבר שאני אוכל לעשות בשביל זה אני יותר מאשמח להשאיר אחריי. מה עוד חשוב לך לומר? לפעמים המציאות, בגלל הדברים שעברנו, יכולה להיראות לנו קשה, עצובה וממורמרת, אבל כל עוד יש בנו אמונה אמיתית שיכול להיות טוב בעולם הזה, אנחנו במקום הכי טוב שיכולנו להיות בו, ולא להתייאש אף פעם, אף פעם, אף פעם. עוד מסר שחשוב לי להעביר- תשתמשו בשפה רב מגדרית- לשון פנייה נכונה לפי המגדר של בת . האדם שמולנו, זה עושה פלאים לנשים ולגברים בסביבה שלכם. משמעות התקשורת היא בתגובה שמתקבלת. כשהפנייה נעשית בדרך שמכבדת אותנו וכוללת אותנו, אנחנו מרגישות ומרגישים טוב יותר. זה משנה את המציאות. מחשבה יוצרת מציאות!
כתבה מעולה ללא ספק בחורה מדהימה אם רצונות אמיתיות לשינוי כול הכבוד🙏🏼