איך אוזרים אומץ לעלות לבמה?

תמונה מההופעה שלי בקפה שפירא השבוע, צילום מסך מתוך הוידיאו של רותי אונץ

אחרי ההופעה שהייתה לי השבוע, דיברתי עם הקהל, אחד מהם אמר לי כבדרך אגב- שיש לו קול יפה אבל אין לו את האומץ שיש לי לעלות לבמה, אז כל הכבוד לי. 

עניתי לו, שייקח את כרטיס הביקור שלי, שיצטרף למיוזלטר ושאני נותנת טיפים ליוצרים גם על הנושא הזה. אז המאמר שלפניכם הוא הדרך שלי לתת לו מענה ואני יודעת- שיש גם ביניכם מי שמתקשים להגשים את עצמם על הבמה, שהמאמר הזה יכול לעזור לכם. 

קודם כל, מה זה אומץ, ביטחון עצמי, אמונה בעצמכם, או ההפך- פחד, לעלות לבמה?

טכנית- זו המוכנות שלנו, הפיזית, הנפשית והמקצועית, לעלות לבמה ולהופיע. 

ברמות העמוקות יותר- זו המוכנות לחשוף לקהל את הנשמה שלנו דרך היצירה ודרך הדברים שנאמר, המוכנות לתת את המתנות שיש לנו לתת, להיות מוכנים להתמודד גם עם מצבים של טעויות, מבוכה, תקלות אפשריות ומה לא. 

במידה רבה אפשר לומר, שזה כמו להיות במערכת יחסים זוגית, רק שזה מול הקהל. 

אנחנו נדרשים להכיר, להיות כנים ואותנטיים, להרשים, להקסים, לפלרטט, להתאהב ולתת מעצמנו לקהל, הכל בתוך הופעה אחת. 

כל זה, בזמן שיש לרבים מאיתנו חומות פנימיות, מסכות, פחדים, אמונות שליליות, חוסר מוכנות מקצועית ועוד דברים להתמודד איתם. למעשה, אנחנו לרוב נוטים לפחד ממשהו דומה שכבר קרה לנו בעבר שגרם למוח ליצור מנגנון הגנה שירחיק אותנו מהסיטואציות הבאות שעלולות להיות מסוכנות לדעתו- גם אם בפועל זה דבר טוב כמו לעלות ולהופיע. פחד במה הוא ממש מה שקורה כשהמוח מפעיל את המנגנון הזה בתוך הגוף- ההזעה, הרעידות ברגליים, בלקאאוט וכו'. אז במקרה הזה עלינו לעבד את זה ולהיות מודעים למה שכבר קרה לנו בהקשר של עמידה מול קהל או יצירה מול אנשים שאולי דחו אותנו.

אז מאיפה אוזרים את האומץ הזה?

1. תרגול וצבירת שעות טיסה

אז כמו שכתבתי- הרבה פעמים זה מתחיל מלעבד בינינו לבין עצמנו את מה שגורם לנו לפחד- כדי להרגיע את המוח לגבי האפשרות של עלייה לבמה או חשיפת היצירה שלנו. זה מבחינתי חלק לא פחות חשוב מהתרגול המקצועי שכולל: הקדשת הזמן ליצירה, בניית התוכן שלכם, חזרות, לימודים, שיעורים פרטיים, ג'אמים, הופעות בהתחלה בסלון מול משפחה וחברים, אחר כך באירועים קטנים, במות פתוחות, בבתי קפה ומועדונים קטנים עד שעם הזמן מגיעים למקומות הגדולים. כמה שיותר, עם הזמן משתחררים הפחדים או לפחות מצטמצמים וגם יש יותר יכולת להתמודד עם סיטואציות מאתגרות. 

ללכת עם הפחד יד ביד כמו שהולכים עם ילד ביער. להזכיר לעצמנו שהכל בסדר ובסוף חוזרים הביתה. 

זה לא שאין לי פחדים גם אחרי המון שנות ניסיון, כל מקום חדש שאני מגיעה אליו מעורר תמיד המון פחדים קטנים- וגם התהייה עד כמה אני באמת עשיתי הכל כדי להיות מוכנה. אבל ככל שאני מכינה את עצמי יותר ומצמצמת מראש את סימני השאלה, ככה אני מפחדת פחות. 

למשל בהופעה השבוע הייתי בסוף של שפעת ופחדתי ממש שאתחיל להשתעל באמצע או שאצטרד. אז עשיתי כל הכנה אפשרית כדי למנוע את זה והצלחתי להחזיק את כל ההופעה בלי בעיות. 

וגם במקרה שקורות בעיות, זה מעולה כי זה מחזק אותי להמשך הדרך לדעת איך להתמודד אם משהו דומה יקרה שוב. ולפעמים דווקא הרגעים האלה יוצרים את הקסם מול הקהל, כשאנחנו לא נכנסים לפאניקה מהבעיה אלא משלימים איתה, יוצרים איתה או צוחקים עליה. כי שיט קורה. וזה בסדר. 

2. למצוא את מה שהכי בוער לך להגיד

או המתנה שיש לך לתת דרך היצירה שלך. במקרה שלי, חשוב לי, בוער לי אפילו, לעזור לאנשים להיות מחוברים לעצמם ולסביבה שלהם דרך היצירה, שלא יסתירו את מה שיושב להם על הלב. זה מגיע אצלי מכאב עמוק: אחי אורי ז"ל, שהתאבד במהלך שירותו הצבאי, מידר אותנו ממה שהוא הרגיש, לא היה לנו מושג. בוודאי לא אני שהייתי רק בת 10. הוא כתב שירה, כואבת, אבל מעטים אם בכלל הבינו מה קורה לו. בצבא- החשיפה לשירה שלו גרמה להעברתו מהגדוד בצפון לבסיס קרוב לבית, מה שפגע לו עוד יותר בדימוי העצמי. הם היו מודעים למצב הנפשי שלו שהלך והידרדר עד שאישרו לו ללכת הביתה עם נשק כי חשבו שהוא כבר בסדר.המשפחה שלנו הייתה שבורה כבר אז וכנראה בגלל זה הוא לא הרגיש בנוח לשתף אותנו במה שעובר עליו. גדלתי עם הצל הקשה הזה, אבל גם עם השירה שלו, שהייתה בשבילי נתיב לכתיבה משלי ולריפוי דרך ההנצחה שלו.כמה הייתי רוצה למנוע מכל ה-"אורים" שעדיין מסתובבים סביבנו בטח לאחר השבעה באוקטובר, לפגוע בעצמם, כמה הייתי רוצה לעזור גם למי שהבעיות שלהם פחות חריפות ואקוטיות, שלא יתדרדרו לשם. שכולנו, כחברה, נהיה יותר פתוחים וכנים להביע מה שיושב על הלב ולא להתבייש בזה. היצירה עוזרת, מהסיבה הזו היא הדגל והמתנה שיש לי לתת לעולם, שכל כך בוער לי- להציע את היצירה כנתיב להחלמה וביטוי עצמי בריא. אז אם לסכם את הנקודה הזו לטיפ פרקטי- תמצאו את הדבר העמוק שיש לכם להגיד לעולם דרך היצירה שלכם- גם אם זה דרך משהו מאוד קליל או שטותניקי! או יצירה ללא מילים. מה המסר שלכם? מה הדגל שלכם? איך הוא עובר בכל פרט של העשייה היצירתית שלכם. בהקשר של צבירת האומץ- כשמובן לכם מה הדגל שלכם, הרבה יותר קל להתמודד עם כל דבר שמפחיד אותנו בדרך. יש יותר מוטיבציה ואנרגיה- לזעוק את זה לעולם.    

3. להבין שהיצירה שלך יכולה להשפיע על החברה היצירות שלנו משפיעות על החברה, על הקהל, על מצב הרוח, על דרכי החשיבה. משפיעות על מערכות יחסים כי הן הפסקול שלהן. גם יצירות תרבות אחרות שאנשים הולכים לראות- הרצאות, סטנדאפ, הצגות, אמנות ויזואלית- יש בכל האמנויות כוח להשפיע ואפילו ליצור שינויים פוליטיים. אז אחרי שהבנתם מה הדגל שלכם- שהוא בעצם- הבחירה שלכם איך להשפיע על החברה- לשמח, לעזור בהתמודדות רגשית, לקרב זוגות אוהבים, לעורר מודעות וכו'... חלק חשוב מהאומץ והמוטיבציה הזו זה להבין את ההשפעה, שיש דרך לתקן ולעשות טוב דרך היצירה. יצירה יכולה לעורר מודעות לסוגייה בעייתית בחברה, לעזור בהבנת הבעיה הזו ולהציע דרך לתיקון. או להיות בעצמה- התיקון. מותר לה להיות גם רק הכאב, בלי תשובות או פתרונות. אחת הדוגמאות היותר מפוארות לעניין הזה הוא השיר "Hurricane" של בוב דילן. יצירת מופת שבה הוא סיפר את העוול האיום שקרה למתאגרף רובין "הוריקן" קרטר, שהואשם ברצח משולש על לא עוול בכפו, ככל הנראה עקב חקירה ושיפוט שהיו נגועים בגזענות לכל אורך הדרך.  לאחר קמפיין ציבורי והפצת השיר, לאחר שנים ארוכות בכלא ומשפטי ערעור חוזרים, קרטר שוחרר. 

   
   

הדגל שבער לדילן, זה לשקף לחברה את הגזענות שבה, חוסר הצדק והאפליה, להבהיר שיכולה להיות דרך אחרת- דרך הפזמון שאמר- "הוא היה יכול להיות אלוף העולם". השיר עורר את תשומת הלב הציבורית למקרה הזה, שאחרת- אף אחד לא היה שם לב וקרטר היה כנראה מקבל עונש מוות.אז לסיכום הטיפ הפרקטי כאן: נסו להבין מה ההשפעה שהייתם רוצים להשפיע דרך היצירה שלכם, בעזרת הדגל שלכם וזה חלק נוסף ממה שנותן המון אומץ לדרך.

עוד טיפים קצרים לחיזוק האומץ כשאתם על הבמה

1. לעשות בדיקה טכנית/ באלנס שהכל עובד לפחות שעה מראש לפני ההופעה. מומלץ לנצל את הבדיקה כדי לעשות חזרה אחרונה קצרה על מה שאולי מטריד אתכם לוודא שפתרתם את זה. וגם- לנסות את הבמה, לזוז עליה, להתרגל אליה עד שתרגישו בבית.

2. לוודא שמיקום המיקרופון נוח לכם, הכלים, שיש לכם כל מה שאתם צריכים על הבמה במיקום נוח.

3. לוודא שיש לכם מים או משהו לשתות בהישג יד.

4. לדבר עם הלהקה או עם קהל שהגיע כדי לא להישאר לבד במחשבות ולקבל עידוד.

5. קפיצות במקום לפני שעולים, מתיחות, לשחרר כמה שיותר מתח מהגוף ונשימות עמוקות.

6. לא להתאמץ ליצור קשר עין עם הקהל. מותר לעצום עיניים ולהתחבר אל המוזיקה ואל עצמכם, מותר להסתכל לכל נקודה שנוחה לכם, מומלץ לזוז מדי כמה שניות למיקום אחר, לעיניים אחרות, במיוחד אל עיניים אוהבות. 

ספרו לי בתגובות, אם יש לכם כלים נוספים להגביר את האומץ שלכם או איך אתם מתמודדים עם הפחדים סביב היצירה.